נכסי הר חוצבים בע"מ נ' ליאם הנדסה בע"מ

פסק דין

1.בפני ערעורה של המערערת על החלטתה מיום 11.1.09 של כב' הרשמת (כתוארה אז) גב' לימור בן שמן שדחתה הבקשה לבטול פסק הדין שניתן כנגד המערערת, ביום 29.3.09, במעמד צד אחד.

לחילופין מבקשת המבקשת כי ביהמ"ש יקבע כי אין בהחלטה כדי לבטל את התנאי לבצוע התשלום האחרון על ידי המערערת למשיבה, שהינו המצאת ערבות בדק ומסמכים נוספים, על פי החוזה.

הרשמת הנכבדה בחנה את הבקשה לבטול פסק הדין הן מחובת הצדק והן במסגרת שיקול הדעת של ביהמ"ש.

2.לאחר שהוגשה התובענה היו ב"כ הצדדים בקשר והסכימו כי בכפוף לתשלום חלקי לא ינקטו הליכים בתיק למשך 90 יום, וזאת כדי לאפשר הסדרת התובענה מחוץ לכותלי ביהמ"ש.

בהודעה שהעבירו ב"כ הצדדים לביהמ"ש בתחילת חודש ינואר 2009, הודיעו כי לא יאוחר מיום 2.3.09 יודיעו עמדתם בדבר המשך ההליכים בתיק, ובקשו ליתן תוקף של החלטה להסכמות הדיוניות.

לאור הסדר זה לא הגישה המערערת בקשה למתן רשות להגן.

ביום 6.1.09, נתן כב' הרשם יעקובי דורון תוקף של החלטה להסדר הדיוני, ומכאן שהאורכה עליה הסכימו הצדדים אמורה הייתה להסתיים בתחילת חודש מרס 2009.

3.משחלף המועד המוסכם של 90 הימים ולא נמסרה כל הודעה לביהמ"ש, ואף לא כל בקשה להארכת המועד, ניתן ביום 29.3.09 פסק הדין, בהעדר הגנה.

אציין כבר עתה כי הסכמות בין בעלי דין, ללא אישור ביהמ"ש, אין בהן כדי לחייב את ביהמ"ש ובוודאי שאין לראות בהן עילה לעיכוב הליכים או לטענה כי יש לבטל את החלטת ביהמ"ש מחובת הצדק.

אין כל פגם בהליך ובפעולת ביהמ"ש הנותן פס"ד בהעדר הגנה כאשר חלף המועד להגשת הגנה וביהמ"ש לא אישר הארכת מועד, ומקל וחומר שכלל לא נתבקש.

4.צודקת הרשמת הנכבדה עת קבעה כי אין בבקשתה של המערערת כשלעצמה עילה לבטול פסה"ד מחובת הצדק, ובנוסף למה שציינתי לעיל, אף גרסתה של המערערת איננה החלטית לגבי טענה של הסכמה למתן אורכה להגשת בר"ל לאחר חלוף המועד המוסכם.

אף עו"ד צייגר נזהר בתצהירו בסעיף 4 עת הצהיר כי איננו יכול לזכור את המועד המדויק וכו'.

אין בתצהיר כל התייחסות לפרק הזמן שמתום המועד המוסכם ואילך.

הערעור המתייחס לחלק ההחלטה שלא לבטל את פסה"ד מחובת הצדק נדחה.

5.באשר לבטול פסק דין במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט נדרש מבקש הבטול להראות שני תנאים מצטברים האחד, סיבת המחדל והשני סיכויי הגנה. עפ"י הפסיקה השיקול השני הינו הדומיננטי אך עדיין יש להציג סיבה למחדל אי ההתגוננות.

לא מצאתי טענה בעניין זה, מעבר לטענה על הסכמה להארכת מועד לפרק זמן מוסכם.

משנדחתה הטענה הרי שאין בידיה של המערערת להראות סיבה כלשהי מדוע לא הגישה בקשתה למתן רשות להתגונן, משחלף המועד המוסכם של 90 יום.

כאמור השיקול המרכזי הינו סיכויי ההגנה ועל כך בהמשך.

6.בסעיף 5 להחלטה מנתחת הרשמת הנכבדה את הראיות שהובאו בפניה בנושא של סיכויי ההגנה, ברמה הנמוכה הנדרשת עפ"י ההלכה הפסוקה.